כאבים כרוניים- ההתחלה

החלק השני בסדרת המאמרים שלנו שמתחקים אחר יצירתו והטבעתו של תהליך ותחושת הכאב במוחנו ובגופנו. 
 

בחלק הראשון הבנו שכאב הוא תגובה שהמח מייצר לנו בהתחשב בכל הנתונים שהוא מקבל.
ראינו שכאב לאו דווקא קשור לנזק ברקמה מסוימת, ועכשיו אוסיף שזה נכון במיוחד כאשר מדובר בכאב כרוני- כזה שנמשך זמן רב.

בחלק הזה אוסיף וארחיב על תהליכים שיכולים לגרום למח שלנו להחליט לבשר לנו על כאב. 

ראינו גם שהמח יכול לבחור האם להתריע בפנינו על כאב או לא, מתי והאם לשכך את הכאב ומתי להגביר את העוצמה שלו. מדהים.

כל זה לא אומר שהכאב הוא לא אמיתי. ודאי שהוא אמיתי. הוא גם מוחשי מאד. זה מה שהופך אותו למנגנון כל כך יעיל. לפעמים כשכואב לנו, כל מה שאנחנו יכולים לחשוב הוא רק הכאב.

ישנם מצבים שבהם הכאב הזה מאד יעיל, וישנם מצבים בהם הופך המנגנון הזה לבעייתי,
ומעכב אותנו מלהתקדם הלאה.

נחזור לדוגמא מהחלק הראשון שבה אני דורך על זכוכית ונחתך ברגל.
במצב כזה אני אחוש כאב מיידי- מה שיניע אותי לפעול ולטפל בבעיה.
מיד תתחיל שרשרת אירועים שקורית בתוך הגוף. זה נקרא תהליך דלקתי. והוא טוב, וחשוב, כל עוד הוא מוגבל בזמן.
יגיעו לאיזור תאים מכל מיני סוגים- כאלה של מערכת החיסון בעיקר, שיפנו, ינקו, ימנעו מפולשים להיכנס ועוד.
אחר כך יגיעו תאים שאחראים על תיקון הרקמה הפגועה.
כל עוד התהליך קורה- נרגיש כאב. למה? כדי שנוגבל מלנוע וניתן לגוף לעשות את התיקון.
האיזור יהיה יותר רגיש כדי שנהיה מודעים וניתן את תשומת ליבנו אליו.
בסופו של דבר תיווצר צלקת ותבינה רקמה חדשה. לא זהה בדיוק לרקמה המקורית, אבל זהה ככל הניתן.
לאחר שהפעולות האלה יסתיימו- נחזור לשגרה והכאב אמור יהיה להיעלם.

לצערנו, לעתים קרובות, הגוף (בהוראת המח) ממשיך להתייחס לרקמה המתוקנת כפגועה, ואנחנו ניכנס ללופ של כאב וסבל, למרות שהסכנה לכאורה כבר חלפה. כאילו האעזקה (מערכת ההתרעה) ממשיכה לעבוד גם לאחר שהגנב יצא מהבית.  – למה זה קורה?
התשובה לשאלה הזו מורכבת מהרבה משתנים, אבל בגדול אנחנו יכולים להגיד שבמקרים רבים מדובר בפרשנות שגויה של המח.
בכל חוויה באשר היא, וגם בחוויית הכאב, מעורבות שלל מחשבות ורגשות, אמונות והתנהגויות בהתאם.
במקרה של פציעה (אפילו כזו שבה אתם מרגישים ש"נתפס" לכם הצוואר, למשל)- המח ישחזר את המידע מאירועים דומים שקרו בעבר והרבה פעמים יפעל בצורה דומה. המח שלנו אוהב לחסוך באנרגיה וזו דרך מצוינת בשבילו לעשות זאת.
מה עוד ינחה את המח שלנו לשדר לנו תחושת כאב, גם לאחר שהסכנה לכאורה חלפה?

הנה מספר דוגמאות:
* אירועים דומים ששמענו שקרו לאנשים בסביבתנו: "שמעתי שכאב לו הגב זמן רב והוא היה חייב לעבור ניתוח". זה מפחיד. ופחד מעצים כאב.
* מחשבות על עבודה ופרנסה: לא אוכל לעבוד, משמע לא אוכל לפרנס, כשאני כואב ומוגבל. זה מלחיץ, ולחץ מעצים כאב.
* "איכות החיים שלי תיפגע כתוצאה מהמגבלה שלי". גם זו תחושה לא נעימה ואפילו מפחידה להסתובב איתה.

אולי ניתן עוד דוגמאות כאלה בהמשך. בינתיים אנחנו כבר יכולים להבין קצת יותר טוב שמאחורי תחושת הכאב, עומדים משתנים רבים.

חשוב להבין:
אין מסרים שמעבירים למח תחושת כאב. הם מעבירים תחושת סכנה!
תחושת הסכנה לבדה לא מספיקה כדי שהמח יעביר לנו תחושת כאב.
תחושת הכאב תגיע אם המח יגיע למסקנה על סמך כל המסרים שקיבל שצריך לבשר על כאב!


לכן- אפשר לחשוב על כאב כעל כחלק מתגובה של המח למידע שמגיע אליו.
ממש כמו תנועה או תזוזה, דיבור, הזעה, או כל תגובה אחרת).

 

לסיום - נשוב ונדגיש:  כל חוויית כאב היא נורמלית, ומהווה תגובה למצב שהמח תופס כמאיים. בכל מקרה לגופו אנחנו רוצים לנסות להבין למה המח הגיע למסקנה שאנחנו מאוימים, ובהתאם לכך להוריד את רמת האיום.

בחלקים הבאים ננסה להבין טוב יותר מה גורם למח שלנו להרגיש מאוים ואיך נוכל בהדרגה להפחית את רמת האיום.